דמותו של מתי השליח היא אחת המרתקות והמשמעותיות בקרב שנים עשר תלמידיו של ישו. סיפורו אינו רק סיפור על אמונה ושליחות, אלא גם עדות לשינוי עמוק, למעבר מחיים בשולי החברה למרכז הבמה של אחת התנועות הרוחניות הגדולות בהיסטוריה. הוא ידוע בעיקר כמחבר הבשורה הראשונה בברית החדשה, אך כדי להבין את תרומתו, יש לחקור תחילה את האיש עצמו, את הרקע ממנו הגיע ואת הרגע המכונן ששינה את מסלול חייו לנצח.
מי היה מתי? הרקע של גובה המסים
לפני שנקרא בשם מתי, הוא היה ידוע כלוי בן חלפי. עיסוקו היה גביית מסים עבור השלטון הרומי, תפקיד שהפך אותו לדמות בזויה ושנואה בקרב בני עמו. בתקופת בית שני, גובי המסים, או “מוכסים”, נתפסו כמשתפי פעולה עם הכובש הרומי. הם גבו מיסים על סחורות, על מעבר בדרכים ועל קרקעות, ולעיתים קרובות הואשמו בשחיתות ובגביית יתר לכיסם הפרטי. המגע המתמיד שלהם עם גויים והעיסוק בכספים שהגיעו מעבודה זרה הפכו אותם לטמאים מבחינה דתית בעיני רבים, והם סווגו חברתית יחד עם “חוטאים” ופרוצות.
לחיות כמוכס פירושו היה להיות מנודה. סביר להניח שמתי חווה דחייה יומיומית, בוז גלוי ובידוד מהקהילה הדתית והחברתית היהודית. דווקא הרקע הזה הוא שהופך את קריאתו לשליחות לאירוע כה דרמטי ומלא משמעות. ישו לא בחר במלומד מכובד, כהן או מנהיג קהילתי. הוא בחר באדם שהחברה ראתה כבוגד וכחוטא. [לינק: החיים ביהודה תחת השלטון הרומי]
הקריאה לשליחות: רגע המפנה
הבשורה על פי מתי מתארת את רגע הקריאה בפשטות עוצמתית. בספר מתי, פרק ט’, פסוק 9, נכתב: “כַּאֲשֶׁר עָבַר יֵשׁוּעַ מִשָּׁם, רָאָה אִישׁ יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמֶּכֶס, מַתַּי שְׁמוֹ. אָמַר לוֹ: ‘לֵךְ אַחֲרַי’. הוּא קָם וְהָלַךְ אַחֲרָיו.” אין כאן היסוס, אין שאלות. התגובה של מתי היא מיידית ומוחלטת. הוא קם, נוטש את בית המכס – סמל חייו הישנים, מקור פרנסתו וזהותו – והולך אחר ישו.
הבחירה של ישו במתי הייתה מעשה רדיקלי שהמחיש את ליבת המסר שלו: בשורת המלכות פתוחה לכולם, במיוחד לאלו שהחברה דחתה. מיד לאחר מכן, מתי עורך משתה גדול בביתו לכבוד ישו. אל המשתה הוא מזמין את חבריו, “מוכסים וחוטאים רבים”, שישבו יחד עם ישו ותלמידיו. כאשר הפרושים והסופרים, מנהיגי הדת של אותה תקופה, ראו זאת, הם מתחו ביקורת על ישו ותלמידיו על שהם מתרועעים עם אנשים כאלה. תגובתו של ישו, המצוטטת במתי ט’ 12-13, היא אחת האמירות המכוננות בברית החדשה: “לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים… כִּי לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לְצַדִּיקִים, אֶלָּא לְחוֹטְאִים.” [לינק: שנים עשר השליחים]
הבשורה על פי מתי: תרומתו העיקרית
המסורת הנוצרית מייחסת למתי השליח את כתיבת הבשורה הראשונה, הפותחת את הברית החדשה. אף על פי שחוקרים מודרניים דנים בשאלת זהות המחבר המדויק, הבשורה נושאת חותם ברור של אדם בעל ידע מעמיק בכתבי הקודש היהודיים, ובעל עניין מיוחד להציג את ישו כהתגשמות הנבואות. בין אם נכתבה ישירות על ידי מתי או על ידי תלמיד מאסכולה שלו, היא משקפת את עולמו הרוחני והתאולוגי.
הבשורה על פי מתי בנויה בקפידה, כמעין גשר בין “התורה, הנביאים והכתובים” (התנ”ך) לבין סיפורו של ישו. היא מאורגנת סביב חמישה נאומי מפתח של ישו, אולי כמקבילה לחמשת חומשי התורה.
ישו כמלך והמשיח המובטח
אחד המאפיינים הבולטים ביותר בבשורה של מתי הוא הדגש על ישו כמלך המשיחי שהובטח בנבואות התנ”ך. הביטוי “לְמַעַן יִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר” חוזר על עצמו שוב ושוב, ומקשר בין אירועים בחייו של ישו – לידתו בבית לחם, הבריחה למצרים, פעילותו בגליל – לבין פסוקים ספציפיים מספרי הנביאים כמו ישעיהו וירמיהו. הבשורה נפתחת באילן יוחסין המפרט את שושלתו של ישו דרך דוד המלך ועד אברהם אבינו, ובכך מבסס את זכותו החוקית והרוחנית למלכות. [לינק: נבואות משיחיות בתנ”ך]
מלכות השמיים
מושג מרכזי נוסף בבשורה זו הוא “מלכות שמיים”. זהו ביטוי ייחודי למתי (בשורות אחרות משתמשות בביטוי “מלכות אלוהים”), ככל הנראה מתוך כבוד יהודי להימנע מהגיית שם האל לשווא. מלכות השמיים אינה מקום פיזי בלבד, אלא מציאות רוחנית שבה שלטונו ורצונו של אלוהים מתממשים. הדרשה על ההר (פרקים ה’-ז’) היא הביטוי המובהק ביותר של עקרונות המלכות הזו: היא דורשת צדקה פנימית העולה על זו של הפרושים, קוראת לאהבת אויבים, ומבטיחה נחמה לענווים ולרדופי צדק. [לינק: הדרשה על ההר]
קהל היעד היהודי
התוכן והמבנה של הבשורה מצביעים על כך שהיא נכתבה בראש ובראשונה עבור קהל של יהודים שהאמינו בישו. המחבר מניח שהקוראים מכירים את מנהגי היהדות, את החגים ואת כתבי הקודש, ולכן אינו טורח להסבירם, בניגוד למחברי בשורות אחרות. הדיונים המעמיקים בנושאי פירוש התורה, השבת והכשרות מעידים על כך שהבשורה נולדה מתוך שיח פנימי בתוך הקהילה היהודית-נוצרית המוקדמת, שניסתה להבין כיצד האמונה בישו מתיישבת עם מורשתם.
חייו לאחר עליית ישו לשמיים
הברית החדשה שותקת כמעט לחלוטין לגבי המשך דרכו של מתי לאחר האירועים המתוארים בספר “מעשי השליחים”. מה שעולה מהמסורת הנוצרית המאוחרת יותר הוא תמונה מגוונת, ולעיתים סותרת. מקורות קדומים, כמו אירנאיוס וקלמנס מאלכסנדריה, מספרים שמתי הטיף תחילה בקרב היהודים ביהודה במשך מספר שנים. לאחר מכן, המסורות חלוקות לגבי יעדיו. יש המייחסים לו מסעות שליחות לפרס, לממלכת פרתיה, ואף לאתיופיה.
גם לגבי מותו אין הסכמה. חלק מהמסורות מספרות שהוא מת מוות טבעי, כאחד השליחים הבודדים שלא נהרגו על אמונתם. מסורות אחרות, בעיקר מאוחרות יותר, מתארות אותו כמרטיר שמת על קידוש השם, ייתכן שנשרף, נסקל או ראשו נערף באתיופיה. חוסר הוודאות הזה מדגיש עד כמה דמותו ההיסטורית של מתי מתמקדת בעיקר בקריאתו ובבשורה שנקראה על שמו, ולא בפרטים הביוגרפיים של חייו המאוחרים.
מורשתו של מתי השליח
סיפורו של מתי הוא עדות נצחית לכוחה של קריאה אלוהית לשנות חיים מהקצה אל הקצה. המוכס המנודה, שישב בביתו עם חוטאים, הפך לאחד מעמודי התווך של הכנסייה, שהעניק לעולם את אחת היצירות התאולוגיות החשובות ביותר. הוא לא ניסה לטשטש את עברו. נהפוך הוא, הבשורה על פי מתי היא היחידה שמזכירה את עיסוקו כגובה מסים כאשר היא מפרטת את שמות השליחים.
מורשתו חיה וקיימת דרך הבשורה שנושאת את שמו. יצירה זו עיצבה את המחשבה הנוצרית במשך אלפיים שנה, והיא ממשיכה להיות מקור השראה, לימוד והדרכה למיליוני מאמינים ברחבי העולם המחפשים להבין את הקשר בין אמונת אבות לבשורה החדשה ואת משמעותה של מלכות השמיים בחייהם.